<h1>שבלי הלקט הקצר דין יין נסך סימן ה'</h1>
<h2>דף יא:</h2>
שאלו לרב נחשון על מגע ישמעאל ביין ואסר, אע"פ שאינו עושה יין נסך ליאסר בהנאה אעפ"י כן עובד ע"ז הוא כדאיתא בע"ז ה' בתי ע"ז ואסורין, ואחת מהן נתברה שבערביא.
<h2>דף לא.</h2>
שאלה, על החבית מגופפת ומזופפת על פני המגופה, והברזות, והפקידה ישראל בחצרו של גוי. השיב רבינו יצחק ב"ר יהודה, הואיל והמפתח ביד גוי אסורה בשתייה, שהרי כך מנהגן של גוים שנועצין סכין ומוציאין את היין וסותמין את הנקב ואין סתומו ניכר, ורבינו שמחה הורה להתר.
<h2>דף לג.</h2>
שאלה, לענין נודות של גוים ר"ל "אוטר" בלע"ז, שטוענין בהם ישראל יין, לא מצינו בהם צד היתר כלל, דגרסינן בע"ז בפרק אין מעמידין, בר עידי טייעא אנוס זיקי, פירוש נודות מדרב יצחק בר יוסף ורמא בהו חמרא דידיה, ואהדרינהו ליה, אתא רב יצחק שאל בבי מדרשא, אמר להו רב אמי, כך הורה ר' ירמיה הלכה למעשה, ממלאן ג' ימים ומערן. ואמר רבא, צריך לערן מעת לעת. סבור מיניה הני מילי נודות דידן אבל דידהו לא. וכ"ש אם ישימו ישראל יינם בנודות של גויים בלא רחיצה ג' ימים ומערה מעת לעת שלשה ימים וכ"ש בלא רחיצה.
<h2>דף לט:</h2>
ישראל שנתן מעותיו לנכרי ביינו לעשותו בטהרה וטיהר ישראל את כליו, והניחם בביתו של נכרי, או אפי' נכרי עצמו שטיהר כליו לצורך ישראל ושטפן כראוי. ופגעו ימים טובים או שבת ולא יכול ישראל לקבל את הענבים ולדורכן, והלך הגוי ובצר את כרמו, ונתן את הענבים לתוך כליו של ישראל או אפילו לתוך כליו של נכרי שטיהר לכך, ולמחר בא ישראל ומצא את הענבים כתקנן, ופנה מאותו כלי לכלי אחר ומצא בשולי הכלי יין שיצא מן הענבים שפנה אם יש לחוש לאותו יין או לאו. תשובה לשאלה זו כך דעתי, שאין לחוש לאותו יין כלל, דתנן אלו שמותרין באכילה הדבש והגדגדניות, אעפ"י שמנטפות אין בהם משום הכשר משקה, ואי סלקא דעתך דחיישינן לאיסורא, ליחוש שמא נכרי לקט ענבים הדרוכות לו ומשקה טופח עליהן, ויין נסך הוא, אלא שמע מינה, כהאי גוונא לא מחזקינן איסורא, ואע"ג דהורינו זה להתירא, לכתחילה לא עבדינן, דבעו מרב כהנא, גוי מהו שיוליך ענבים לגת ואמר ליה אסור, משום לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב. ולענין איסורא דשבת נמי ליכא, דכיון שענבים עומדים ליבצר אין הגוי משהא אותם מפני שהוא מפסיד בהם, נמצאת שהבצירה לצורך הגוי ולהנאת הגוי ואין בהם לצורך ישראל אלא נתינתם לכלי המטוהר, הילכך איסורא דשבת נמי לית בהו.
<h2>דף נו:</h2>
מעשה בחבית שנסדקה ובא הגוי ולקח כנף וסתם את הנקב עד שהפכו את החבית, אבל לא נגע ביין מבפנים, והתיר ר' שמריא. וגם מעשה היה על יד ר' משה כהן ממגנצא והתירו גם הוא.
מעשה בגוי אחד שדחף רגלו בכלי ונשפך ממנו יין ואסרוהו בשתייה, והא דאמרינן בע"ז מותר היינו מותר בהנאה.
<h2>דף נז.</h2>
גוי שהיה לבוש בגדיו ולא היה אוחז בגדיו בידו, ונגעו ביין בלא כוונה, אומר אני שהוא מותר, שלא מצינו דוגמתו לאיסור.
מעשה בגוי דסליק בדיקולא לאתויי לולבא, בהדי דקא נחית נגע ברישא דלולבא בחמרא שלא בכוונה. שרייה רב לזבוני לגוים, ואמרי רב כהנא ורב אסי לרב, והא מר הוא דאמר תינוק בר יומו עושה יין נסך, אמר להו אימור דאמרי אנא בשתיה, בהנאה מי אמרי. וכן פי' ר' שמואל בשם רש"י. גוים בזמן הזה אינם בקיאים בטיב ע"ז והוי כתינוק בן יומו שמגעו אינו אוסר בהנאה, ועל סמך זה רגילין עכשיו ישראל לוקח חובו מן הגוי מיינו. אמנם יין שבביתו אין להתיר מטעם זה דמכל מקום אסור משום חתנות, מכל מקום היין שלנו יהא מותר לשתותו אם נגע בו גוי ואין מגעו אוסר אפילו בשתיה, וזה אין נכון להנהיג, שכבר פשט איסורו בכל העולם.
מעשה במשומד שנגע ביין ואמר אח"כ שנתגייר בינו לבין עצמו, ובא מעשה לפני רבינו יצחק והתיר היין, מפני שהפקיד כיסו בשבת. ור' אברהם אסר, מפני מעשה דאמר בפ' זה בורר בסנהדרין, דההוא טבחא דנפיק טריפתא מתותי ידיה, פסליה רב נחמן אזל רבי טפריה ומזייה, פי' הגדיל צפורניו ושערו, סבר רב נחמן לאכשוריה, אמר ליה, איכא למימר איערומי איערם, אלא אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתעטף שחורים, דאיכא למימר איערומי איערם, ועוד שהולך בעזות פנים א"כ אפילו אמר נתגיירתי ביני לבין עצמי לא מהימן ביין.
שאילו לפני ר' על האנוסין, אם יש לפרוש מן יינן עד שיעמדו בתשובתן ימים רבים, והרי התשובה שלהם מפורסמת וגלויה, ואלו האנוסין שבאו מחדש אין אנו בקיאין בהן ותשובתן לא ראינו, אם יש עלינו להחמיר ולהפריש מן יינן. והשיב ר' שחלילה לפרוש מן יינן לביישן כי לא מלאן לבן לנסך אף לע"ז, ולא גזרו רז"ל אלא על מגע גוי ולא על מגע פושעי ישראל, ובמקומינו אף הגוים אינם מנסכים, וכל שכן אלו שכל מה שעשו עשו משום אבחת חרב, ומהרו לפרוש בכל יכולתן, ועוד משקבלו עליהן לשוב ליראת צורנו הרי הן בכשרותן.
<h2>דף נח:</h2>
כחו של גוי שלא בכוונה ביין מותר אפילו בשתיה, וכן פסק רש"י ז"ל וכן כל הגאונים ואבי העזרי.
<h2>דף נט:</h2>
גוי שהכניס ידו ביין וקודם שיוציא ידו ממנו תפס ישראל ידו של גוי והוציאה, פסק ר"ת, אותו הגוי אינו עושה יין נסך בהכנסת ידו, וסימניך וכצפעוני יפריש, מה צפעוני אינו מפריש אלא בפרישתו, אף הגוי אינו עושה יין נסך אלא בפרישת ידו. נראה לי צדקיה ב"ר אברהם הרופא ז"ל מה שפירש הרב אינו עושה יין נסך ליאסר בהנאה, אבל בשתיה אסור, כמעשה דאמרינן בע"ז, ההוא אתרוגא דנפל לחביתא דחמרא, אתא גוי נקטיה אמר להו רב אשי נקטוה לידיה ובירצוה כי הכי דלא לישכשך, משמע, דלא לישכשך ויאסר בהנאה, כי כך הוא מנהגם לנסך לע"ז דרך שכשוך. אבל אם לא שכשך אסור בשתיה ומותר בהנאה וכן עיקר.
ישראל השותה יין בביתו ונכנס הגוי עליו, והכניס ידו בכוסו או בקנקנו או נגע בהן אצבעו כדי לאסור על ישראל, ראינו שאין בו לא גיעולי גוים ולא מגע גוי ומותר לשתותו לישראל, ולא התרנו דבר זה אלא כגון שבא אותו גוי להכעיס לישראל, אבל אם נגע בהן הגוי מאליו שלא להכעיס אסור לישראל לשתות הימנו ולמכור אותו לגוים, וכן כתוב בתשובת הגאונים, פעם א' היה בידו של ישראל כוס אחד מלא יין, ובא אנס אחד והושיט ידו לתוכו להכעיס, והוה שם זקן אחד חכם וירא שמים שנהרג בסופו על קדוש השם, ושמענו עליו שלקח מן היין ושתה הימנו בפני האנס כדי שלא יהי רגיל לעשות כן לישראל אחר. וגם מצאתי כתוב, פעם אחת היה יהודי אחד עומד על בורו של יין, ובאו גוים והושיטו ידיהם לשם כדי לאוסרו עליהם, ולקח הוא הגביע בפניהם, ומלאהו ושתה בפניהם, ואמר להם, ראו כי לא נחוש להאונס שלכם. וכן הורה רב נחשון גאון ז"ל.
חביתא דאישתקל ברזא, פסק רבנו חננאל ור' יצחק ז"ל כרב פפא דעד ברזא אסור מכאן ואילך מותר. גם רבינו ישעיה כמו כן, ורש"י ז"ל מפרש עד ברזא אסור אפילו בהנאה מכאן ואילך מותר בהנאה ולא בשתייה.
<h2>דף ס.</h2>
ואם נגע הגוי ביין ואפילו בכלי אסור, דגרסינן בע"ז פרק ר' ישמעאל, א' רב פפא גוי אדנא וישראל אכובא חמרא אסור משום שנשפך היין בכח הגוי ואעפ"י שישראל מושיב לו החבית לשפוך בתוכה, אבל ישראל אדנא וגוי אכובא חמרא שרי, ואם מצדד הגוי אצדודי חמרא אסיר. פירוש, ואם צריך הכובא להטותו מעט לצד אחר עד שישפוך לתוכו יפה הרי זה כח הגוי ואסור. וכן נמי בנכרי שנמצא עומד לצד הבור של יין אם יש לו עליו מלוה אסור, ואם אין לו עליו מלוה מותר, דכל יין שהוא ממושכן ביד הגוי או שיש בו לגוי רשות להחזיק בו על ישראל אפי' שעה אחת הרי הוא יין גויים ואסור אפילו בהנאה עד שיתן ישראל דמי הענבים קודם, ודורך לעצמו שאין לגוי אחר זה יכולת להחזיק ביין ולהיות ברשותו.
יהודי שהיה יושב על השולחן וכד יין אצלו ובא גוי להשמיט מפה מתחת הכד, והסיט היין ונשפך הימנו חוץ מן הכד, מותר בשתיה דכח כחו היא. מעשה שהיה כוס אחד על השולחן מלא יין, ונענע הגוי את השולחן עד שנשפך מן היין שבכוס, ושאלו לר' שמחה מאישפירא ז"ל והתיר.
<h2>דף ס:</h2>
חבית של יין המטפטפת שהעמידה גוי מהו על היין שבחבית. וגוי שזרק אבן לתוך חבית של יין של ישראל להכעיס ומתכוין לנסך את היין של ישראל מהו. ויין הבא בספינה ותוסס ומכח הספנין ומנהיגי הספינה היין יוצא ומקלח מפי חבית מהו. ויין הבא בקרון מהו. השיב רבינו גרשום, כן דעתי נוטה, שאותה החבית המטפטפת שהעמידה גוי, היין שבתוכה כשר לשתיה ואין צריך לומר בהנאה, לפי שסדיקת החבית של עץ לאורכה כסדיקת חבית של חרס לרחבה מה התם יינה מותר אף הכא מותר, דאמר' ההוא חביתא דפקעה לאורכה, אתא גוי חבקה שריא רפרם בר פפא, לזבוני לגוים, הני מלי דפקעה לאורכה אבל לא לרחבה, לשתיה נמי שפיר דמי מאי טעמא, מעשה לבינה קא עביד הילכך, האי חבית נמי שריא. ועל שאלת גוי שזרק אבן לחבית של יין של ישראל להכעיס ומתכוין להכעיס, כך דעתי נוטה, שהיין אסור בשתיה ומותר בהנאה. וזו ששנינו במשנתינו, נטל החבית וזרקה לבור זה היה מעשה והתירו, בהנאה ולא בשתיה. והא דאמר רב אשי, כל שבזב טמא בגוי עושה יין נסך וכל שבזב טהור בגוי אינו עושה יין נסך, למשרייה בהנאה התירו ולא בשתיה. ועל שאלת יין הבא בספינה בחביות ויין הבא בקרון, כך דעתי נוטה, שאעפ"י שפעמים יינם מקלח ויוצא, מה שבתוך חבית מותר. עד כאן תשובתו. אבל רש"י ז"ל מפרש זה ששנינו במשנתינו, נטל את החבית וזרקה לבור זה היה מעשה והתירו, ר"ל אפילו בשתיה, וכן הא דאמר רב אשי כל מה שבזב טמא עושה יין נסך וכל שבזב טהור בגוי אינו עושה יין נסך ר"ל להתיר אפי' בשתיה וכן כתב ר' אלעזר בר רבינו יואל הלוי שאם זרק הגוי להכעיס שמותר. וכן כתב ר' יצחק ב"ר אשר ורב האי ורוב הגאונים, שאם זרק הגוי בתוך יינו של ישראל שמותר בשתייה.
שאלה, על כוס ששתה בו יהודי יין ולא נגיב ולא הדיח ושפך בו שאר משקין ונגע בו גוי, מותרין הן בשתיה, דהכי הילכתא, יין נסך במינו במשהו, שלא במינו בנותן טעם. גוי ששתה בכלי ישראל יין, ולאחר ששתה נערו הכלי מן היין ולא שטפו הכלי, והוציאו בו יין מפיטס, הורו בו בוירמש"א שאם היה בכלי כל כך שיהא טופח על מנת להטפיח אסור כל היין שבחבית, ואם לאיו מותר בשתיה. יין שבפיטס היה תוסס, ר"ל בולורי בלע"ז, ומכוחו הקשה יצא הברזא לחוץ, ר"ל בורנו בלע"ז, והיה היין מקלח לחוץ, ולקח הגוי את הברזא ורצה לנועצה בנקב ולא היה יכול לכוין בנקב, והיה היין מקלח על הגוי ועל ידיו, ואח"כ לקח ישראל הברזא מיד הגוי ושטפה במים ונעצה במקומה בנקב, והתירו את היין בשתייה, הואיל ומקלח על הגוי היה ואין דרך נסוך בכך הואיל ולא קלח בכוס שביד הגוי.
<h2>דף סא.</h2>
תנו רבנן, אחד הלוקח ואחד השוכר בור בחצירו של גוי ומלאהו, אם דר ישראל באותו החצר היין מותר ואעפ"י שאין המפתח בידו, ואם ישראל דר בחצר אחרת אם המפתח וחותם בידו מותר, וחכ"א לעולם אסור עד שישב ישראל ומשמר. וכ"ש מי שיקנה יין מן הגוי בלא דמים.
<h2>דף סט.</h2>
שאלה, על החבית מגופפת ומזופפת על פני המגופה, והברזות, והפקידה ישראל בחצרו של גוי. השיב רבינו יצחק ב"ר יהודה, הואיל והמפתח ביד גוי אסורה בשתייה, שהרי כך מנהגן של גוים שנועצין סכין ומוציאין את היין וסותמין את הנקב ואין סתומו ניכר, ורבינו שמחה הורה להתר.
<h2>דף ע:</h2>
מעשה שהיו מגביהין חבית של יין, והמגופה לא היתה סתומה, וכוס אחד היה כפוי על פיה, והיה הכוס רחב יותר מפי המגופה, וכשהיו מגביהין אותה היה היין יוצא דרך פיה, והלך הגוי ודחק הכוס עליו שלא יצא היין, שאלו לר' והתיר, ולא חיישינן שמא נגע ביין שבחבית.
נכנסו שלוחי השלטונה במרתף לחפור בארץ ולבדוק בחביות אם טמנו בהם מעות מהו דין היין שבמרתף. השיב חכם ר' שלמה, אין חכם שיתיר חביות פתוחות, כי ראוי לאסור אותן מהאי טעמא שתוחבין מקלות בחביות דרך פיהן למשמש אם יש בהן מעות, שהרי בכל ארץ השלטונה עושין כך, לראות אם מוציאין לתוכן מעות ואדעתא דהכי מייתי ולא מרתתי. כללא דמלתא, חביות פתוחות אסורות, סתומות מותרות, ואעפ"י שאינו מכיר סתימתן וחותמן דכיון שפיהם סתום, אם היה שפתחו אותם לא היו חוזרין לסתום.
מעשה היה על מרתף של יין שלפנים מן החדר והטמינה הגברת את המפתח מהמרתף בחדר ומפתח החדר הטמינה בחוץ, ובשובה מבית הכנסת בשבת, לא מצאה מפתח החדר במקומה, ומיד בקשה ומצאה כד מלא יין ומפתח החדר מצאה בתבן ומפתח המרתף מצאה במקומה, ובריבה עם השפחה אמרו לה, כדי לגנוב בגדים נתכוונתה, השיבה, שלא נתכוונתה כי אם ליין. נראה, שאין בדבר חשש איסור אפי' מפתח של מרתף שלא במקומה, דתניא בתוספתא דטהרות, המניח כליו בחלונות של אולירין, פי' חלונות מפולשות ופתוחות זו לזו ונעל וחתם, אעפ"י שבא ומצא הפתח פתוח וחותם מקולקל טהור, דקתני סיפא, וכן בגוי אין עושה יין נסך, ואכולה מלתא קאי, ועוד אמרינן בפ' דע"ז, השתא טהרותיו טהורות יין נסך מיבעייא. ולא דמי למפקיד שצריך לחותמו ולסותמו. ויין זה שנמצא, שמא מן החנות קנתה, או גנבה המעות וקנתה, וגדולה מזאת שנינו, תינוק שנמצא בצד בית הקברות ושושנים בידו, אעפ"י שאין שושנים אלא ממקום טומאה, מטהרינן לתנוק, דתלינן אדם אחד נכנס לשם ונתן לו, ואי משום טהרות, שפחה לית בה חששה, ואפילו ישראל לא מהימן בדבר שאין בידו עכשיו, כגון טהרות שעשיתי יום פלוני וכו'.
<h2>דף עב.</h2>
הרב ר' ברוך מרנשטרוברוקו היה תמיה על נצוק למה אסרוהו, פי' הקלוח מן היין שיוצא מן החבית, היכן מצינו שהיתר הנוגע באיסור שיהא אסור בנגיעה בעלמא, אלא היכא שנבלע לתוכו.
שאלה. יין שבחבית שהוציאו ממנו יין לתוך כלי שמזג ממנו גוי או בכלי ששתה בו ונשאר בו טפת יין. נראה, שהוא מותר. אעפ"י שלא עמד ישראל על גבו במוזגו מן הכלי לתוך הכלי ששתה בו, לפי שאין הגוים אדוקים עכשיו לנסך יין ואין מכניסין ידיהן לתוך כלי שמוזגין ממנו, שאין דרכה של ע"ז אלא ע"י שכשוך, ואין לנו לאסור הכלי שמוזגין ממנו אלא מחמת נצוק חבור, וכן הלכה שהנצוק חבור ליין נסך. וכששכח ישראל ועירה מן החבית לאותו כלי ראשון הרי הוא נצוק מחמת נצוק ואין לנו לאסור את היין שבחבית על כך. וכן כתב רש"י דנצוק בר נצוק שרי.
<h2>דף עב:</h2>
ושאל לר"ת, יין נסך שנתערב ביין כשר מהו, אם יעשה מעשה לבטלו בששים. והשיב כך, אם על ידי נצוק נתערב, ניצוק אינו חבור, ואם שמתם מים בתחלה קודם שנפל האיסור, אתם יודעים שאני אומר סלק את מינו כמי שאינו, וכן המנהג בארצנו לשום מים, ואם לא שמתם מים אעפ"י שפסקתי מין במינו בששים ביין דאמרינן יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא מיין נסך שנתנסך לע"ז קאמ', אעפ"י כן לא הסכמתי לעשות מעשה להתיר, ולהתיר אותו רק אם במקום הפסד מרובה יותר מדאי התורה חסה על ממונם של ישראל ואני לא אחוס.
ג' מעלות הן, גישתא ובת גישתא, פירוש, עושין כמו קנה של זכוכית והיא ארוכה כמו הקנקן, וכופף מן ראשה כמו טפח אחד, ומכניסה לקנקן ריקן ושואבה בפיו עד שמוציא מן היין לחוץ, ואחר כך שואבת מאליה כל הקנקן כולו. וקנישקין פי', כוס של זהב ויש של זכוכית, או של כסף, ויוצאים ממנו שני קנים דקים משני צדי הכוס וחלולין הן, ושואבין שנים בו כל היין שבכוס. וניצוק פי', קלוח. גישתא ובת גישתא עדיפא מנצוק, שאפילו אם תמצא לומר דנצוק לא הוי חבור, גישתא ובת גישתא הוי חבור, דגריר. פי' שהיין עולה מאליו עד שולי החבית, ונמשך על ידו לכלי שני, והוה ליה כנוגע בחבית ממש, והוה ליה כחבית אריכתא, אבל הנצוק היין הסמוך הקרוב לו היוצא מאליו עם הקלוח הוא מחובר לו, אבל היין שבשולי הכלי העליון אם לא יטה ידו יותר אינו נמשך עם הקלוח. וקנישקין הוא גרוע מניצוק מפני שאותו הקלוח העולה ונמשך מפי הגוי אינו עולה מאיליו, אלא על ידי שאיבת הרוח שהוא שואף ומוצץ ומעלה אותו ואילו לא היה מרבה שאיבתו היה נופל ויורד בכלי, ומשום הכי אותו הקלוח הנמשך ומגיע לפיו של גוי לכל היין שבכלי, אבל הנצוק, משום שהטה את הכלי להתחיל להריקו כל היין הראוי לירד באותה הטיה הוא יורד מאליו והיין נמשך אחריו, והלכתא מאן דאמר נצוק הוי חבור, קנישקין לא הוי חבור.
מעשה באחד שהניח הקנקן שמזג ממנו הוא בעצמו בחזקת שלא היה בו יין, ושכח שלא שם אותו בשמירה, למחר כשבא מבית הכנסת הוציא החבר יין מן החבית בקנקן בלי שטוף, וכשהסיב לאכול אמרה לו בתו לחבר, שטפתה את הכלי, אמר לה לא. ענתה ואמרה זה היין יין נסך, כשהיית בבית הכנסת מזגה השפחה יין מן הקנקן בפני כמלא קליפת אגוז, ובשביל אותו עדות לא רצה הוא לשתות מן היין שבחבית עד שישאל. והשיב לו הר' שמואל ב"ר נטרונאי גאון ז"ל, עתה אפרש לך שורש הדבר, גוי המערה יין כשר מכלי לכלי בחזקת שהוא מים, אפילו היין שהערה לחוץ מותר, וכ"ש הנשאר בכלי. כדאמרינן בפ' ר' ישמעאל, ר' יוחנן בר ארזא ור' יוסי ב"ר נהוראי הוו יתבי וקא שתו חמרא וכו', ואסיקנא, לא צריכה דאורוק קא אורוקי, והוה ליה כחו שלא בכוונה, וכל שהוא שלא בכוונה לא גזרו רבנן, אבל אם יודע שהוא יין כמו בענין שאירע לך, לית דין ולית דיין דאסור, דהוה ליה כחו בכוונה. אבל הנשאר בכלי חלקו בו רבותינו, ורש"י ז"ל פסק במסכת ע"ז, דשרי אף בשתיה, מהא דגרסינן בפ' השוכר בענין אמר רב הונא, נצוק חבור ליין נסך. תרגמא רב ששת בגוי המערה, דקא אתי מכחו, והאי דנפק לבראי דחבית גזרו ביה רבנן, והאי דלא נפק לא גזרו רבנן.
ויש מי שאומר, דהא דרב ששת אליבא דמאן דאמר נצוק לא הוי חבור קא דחי, אבל למאן דסבירא ליה נצוק חבור אסור מתורת נצוק. אבל אם הוציאו היין מן החבית לתוך כלי שהערה ממנו הגוי ונשאר בו עכבת יין, בהא כולי עלמא מודו [דמה] שבחבית שרי, דאפילו למאן דאסר מה שנשאר בכלי משום נצוק, האי הוי ליה נצוק בר נצוק ושרי, וכן כתב רש"י דנצוק בר נצוק שרי.
מצינו שנצוק חבור, דאמר רב חסדא להנהו סבוותא כי מזבניתו חמרא לגויים קטופו קטופו כדי שיפסוק ראש העליון של נצוק קודם שיגיע ראש התחתון לכלי הגוי, דאי נגע מקמי דליפסוק ראש העליון, תו לא מהני קטוף. דאיחבר ליה בנצוק, וסבירא לן דנצוק חבור. וכן הלכה. או נפוצי נפוצו, או עמדו מרחוק וזרקו היין לכלי של גוי כי היכי דלא להוי נצוק.
<h2>דף עג.</h2>
מצאתי בשם הר' מאיר, יש מקומות בפרובינצא כשמשימין היין בחבית משימין מעט מים, כדי שאם יארע ספק אחרי כן ביין בדבר מועט כגון, מנצוצות או מניצוק שתבטל במים, ואע"ג דשיעור יין נסך במשהו ונפקא לן מהאי טעמא, כל מין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו.
<h2>דף עה.</h2>
פסק ר' שמואל, במסכת ע"ז בפרק השוכר, ר' יוסי אומר, הרוצה לטהרן מיד חולטן ברותחין, והכי תניא בתוספתא, חולטן ברותחין ומולגן במי זיתים, מכאן היה מורה ר' יצחק בר' אשר לחלוט את החבית ברותחין דלא ליבעי ערוי ג' ימים וכן הלכה.
